הערות על רחוב הנביאים בירושלים:
המסלול אינו מעגלי אך ניתן בקלות לחזור לנקודת ההתחלה. כמו כן, הוא נתון לשינויים לפי העניין והחשק. נכון למאי 2013, נערכות עבודות פיתוח נרחבות בחלק המזרחי של רחוב הנביאים, מה שעלול להסיט מעט את תוואי המסלול. הטיול אינו ארוך, ולכן מומלץ לשלבו עם אטרקציות נוספות בירושלים.
היסטוריה, תרבות, דת, אדריכלות וגם לא מעט רומנטיקה הם המרכיבים של השיטוט המיוחד הזה ברחוב הנביאים בירושלים.
הגעה אל רחוב הנביאים בירושלים:
נקודת ההתחלה של הטיול היא ליד מגרש הרוסים בירושלים. ניתן לחנות ברחובות מונבז, זמורה או הלני המלכה. לאחר שמחנים ניגשים למתחם חצר סרגיי, ברחוב הלני המלכה מספר 13.
לקראת סוף המאה ה-19, לאחר שהחלו יהודי העיר העתיקה לגלות את המרחב האוורירי המשתרע מחוץ לחומות, נולד רחוב הנביאים, ובמהרה נהפך לפנינה אורבנית של ממש. לאו דווקא בזכות יהודי העיר, אלא בזכות רצונן העז של מעצמות אירופיות רבות לטעת שורשים בעיר הקודש, ולהראות בה נוכחות. עניין דיפלומטי שכזה.
כך, הוקמו בו קונסוליות נוצצות, בתי חולים שהשתייכו למדינות שונות, בתי מידות מלאי הוד ומוסדות שונים. כולה 1.6 ק"מ של רחוב, אבל ים של סיפורים מרתקים מתחומי האדריכלות, התרבות, הפוליטיקה וגם הרומנטיקה. מאחר שקצרה היריעה מלספר על הרבדים האינסופיים של הרחוב, יותר ממומלץ להצטייד מראש במידע על האתרים השונים.
נקודת ההתחלה היא חצר סרגיי, שעד לפני זמן לא רב הגישה אליה, ממש פנימה, היתה חופשית יחסית. בשנת 2011 החזירה מדינת ישראל את המתחם לבעליה המקוריים: ממשלת רוסיה. כעת לא נותר אלא להביט מבחוץ, בעיניים כלות, על המבנה המפואר, שגינה מטופחת מצויה בליבו.
מדובר במבנה בעל חזות אירופית קלאסית, בעלת כמה וכמה סגנונות אדריכליים המשתלבים יחדיו. שימו לב למגדלי השמירה הגבוהים. שמירה? לא ממש. מעבר לאלמנט הייצוגי, מדובר במבנים ששימשו בין השאר חדרי שירותים עבור אנשי אצולה רוסים בסוף המאה ה-19. המבנה – על שם הנסיך הרוסי סרגיי אלכסנדרוביץ - הוקם על ידי הכנסייה הרוסית ב-1890, במטרה לספק אכסניה נוחה לצליינים רוסים בני המעמד הגבוה (לעומתם, הצליינים פשוטי העם לנו במתחם "מגרש הרוסים "הסמוך).
מכאן חוברים לרחוב הנביאים הסמוך, וצועדים בו מזרחה, אל מבנה מספר 38 – בניין מיוחד הקרוי "הקונסוליה האתיופית". הוא נבנה באמצע שנות העשרים של המאה שעברה, ועל המלאכה ניצחה זאודיטו, קיסרית אתיופיה הנוצרייה. עד לפני כ-40 שנה שימש המבנה קונסולים אתיופים. כיום, הרמז היחיד למוצאו של המבנה הוא דמות אריה בחזית, לצד כתובת בניב אתיופי קדום, שמשמעה "האריה משבט יהודה ניצח".
כעת חוזרים מעט לכיוון מערב ופוגשים במכללת הדסה, ששימשה כבית חולים ע"ש רוטשילד (מספר 37). בית החולים נוסד ב-1887, והוא נועד לספק מענה לגידול באוכלוסיית יהודי העיר. הוא אף מוזכר ב"שירה", ספרו הנהדר של עגנון.
מכאן חוצים את הכביש ומגיעים אל אחד המבנים היפים ברחוב, וגם אחד הפחות מוכרים שבהם. אולי בזכות החומה הגבוהה המקיפה אותו. זוהי הכנסייה האתיופית, מעוגלת ומרשימה, ברחוב אתיופיה הצר, הנושק לרחוב הנביאים. היא נבנתה במהלך הרבע האחרון של המאה ה-19, ואם אי אפשר להיכנס, גם הצצה מבעד לגדר תהיה מספקת. כמו כנסיות רבות באתיופיה, גם המבנה הזה תוכנן כעיגול ענקי, וזאת כדי למנוע יצירת פינות, שבהן עשוי למצוא מחבוא השטן
אז מה מהות הקשר ההדוק בין אתיופיה וירושלים? הכל התחיל ברומן המתוקשר היטב בין שלמה המלך למלכת שבא, שעשתה את הדרך הארוכה לירושלים כדי לבקרו. סיפור מקראי נושן זה זכה במשך דורות רבים לכבוד והערכה רבה באתיופיה.
אחרי המבט הממושך לעבר הכנסייה, סובבו את ראשכם לאחור. בבית הצנוע שמספרו 11 (עדיין ברחוב אתיופיה), שכן לא אחר מאשר אליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית. ממש בבית זה הוא כתב וערך את פרויקט חייו: מילון עברי. פה הוא גם גידל את בנו איתמר. כאשר הגיע הבן לגיל עשרים, נתקל בנערה מיוחסת ויפת תואר – לאה אבו-שדיד. הבחור התאהב בן רגע, אך לא יכול היה לעשות דבר מפאת גילה הצעיר ואי הסכמת בני משפחתה לשידוך. אז הוא חיכה. וחיכה.
עם הזמן הפך להיות עורך העיתון "הצבי", ופרסם בעיתונו שירי אהבה ללאה. בשלב מסוים, מתישהו בשנת 1910, הוא אף איים להתאבד אם לא תמומש אהבתם. הסוף ההוליוודי: בסוף נמצאה נוסחת שידוך מקובלת, והשניים נישאו, לאחר שנים של כמיהה.
חוזרים לרחוב הנביאים, חוצים שוב את הכביש ומגיעים לרחוב הרב קוק, בו שוכן ביתו של הרב קוק, שהתמנה בשנת 1919 לשמש הרב הראשי של ירושלים (ניתן לתאם מראש סיורים בבית, המשמש גם מוזיאון). משם צועדים קלות לרחוב טיכו הקטן, בו נמצא בית טיכו. המבנה, שהוקם ב-1888 על ידי ערבי אמיד בשם האגה ראשיד, עבר מאוחר יותר לידיו של אחד מזייפני העתיקות המפורסמים בארץ-ישראל, מוזס שפירא שמו. באמצעות זיופים והונאות הוא עשה את הונו ופרסומו, אך לאחר שנתפס בקלקלתו, החליט בשנת 1930 להתאבד.
אחריו הגיעו לגור כאן אנה ואברהם טיכו – ציירת ידועה ורופא עיניים שנהג לטפל בחינם בילדים העיר הנזקקים. מומלץ להיכנס פנימה, אל המרחב המטופח הזה המשמש מעין גלריה, מוזיאון ובית קפה בעת ובעונה אחת. אי של שקט בלב העיר.
חוזרים אל רחוב הנביאים, פונים שמאלה (מערבה) אל בית תבור (מספר 58) המפואר, זה שאפילו טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי, אמר כי בעיניו מדובר בבית המגורים הנחשק בעיר. הוא נבנה בשנת 1889 על ידי קונארד שיק, ארכיאולוג ידוע שהקדיש חלק ניכר מחייו לחקר ירושלים וגר בו עד סוף ימיו, בשנת 1901. גם כיום ניכרים היטב סגנונות הבנייה השונים, ששילבו מזרח ומערב באופן הרמוני ושובה לב. כיום פועל כאן מכון שוודי לחקר המקרא.
בבית מספר 64 הסמוך שוכן, חבוי מן העין, ביתה של הלנה כגן, מוזיקאית מחוננת שלמדה בצעירותה רפואה בווינה. לצד הבית ישנו ביתן קטן, שהושכר על ידי כגן למשוררת רחל, שהגיעה הנה בשנת 1924 בעצת רופאיה. לטענתם, מזג האוויר הירושלמי יקל על מחלת הריאות שלקתה בה. עם זאת, רכילות עתיקה טוענת בלהט שרחל הגיעה לעיר הקודש לא רק בשל מחלתה, אלא גם בעקבות אהוב סודי, ששמו לא ידוע עד היום. מאמינים? אנחנו דווקא כן, כי אין כמו רחוב הנביאים בכדי לעורר רגשות רומנטיים עזים...
